חופש הביטוי לעומת פגיעה אפשרית בביטחון המדינה – טענה הנשמעת לעיתים קרובות מצד אזרחים נוגעת להתנהלות התקשורת בכל הנוגע לדיווחים על אודות נושאים ביטחוניים. התקשורת בישראל, הן המקומית והן הזרה הפועלת בארץ, נתונה מאז ומתמיד לצנזורה צבאית המפקחת מראש על המידע הביטחוני המתפרסם בה ומונעת פרסומית הנתפסים בעיניה כפוגעים בביטחונם של המדינה, חייליה ואזרחיה.
הצנזורה הצבאית: מצב המלחמה המתמשך שבו נתונה המדינה, תורם להסכמה רחבה באשר לצורך למנוע פרסומים העלולים לסכן באורח מוחשי את ביטחונה. במדינת ישראל מוטל תפקיד זה על כתפיו של הצנזור הצבאי הראשי, שהוא קצין צבא שמינו הרמטכ"ל ושר הביטחון. הצנזור הצבאי עומד בראש יחידה צבאית הנקראת "יחידת הצנזורה".
 "הסכם ועדת העורכים": לאחר קום המדינה (1949), עורכי העיתונים השונים קיבלו על עצמם מרצון שלא לפרסם חומרים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. בהסכם עם הצנזור הצבאי הוחלט על מספר נושאים בודדים  שבהם החומרים יועברו לידי הצנזורה הצבאית לאישור. בשאר הנושאים, העורכים מקבלים את הנחיות הצנזורה מראש, ועושים צנזורה עצמית. תמורת שיתוף פעולה זה העיתונאים יכולים לא למסור את כל החומרים בנושאי הביטחון לידי הצנזורה.
▪         חופש הביטוי לעומת פגיעה אפשרית בשם הטוב – טענה נוספת שנשמעת לעיתים קרובות נוגעת למהירות שבה התקשורת מזדרזת לחרוץ דין נגד אישים שונים. בישראל, כמו בדמוקרטיות מתוקנות אחרות, אוסר הדין בעיקרון, להוציא את דיבתו של אדם רעה, כלומר: לפגוע בדמותו בעיני הציבור, ומטיל על מוציא הדיבה חובה לפצות את הנפגע. "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מנכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו של האדם מקום מרכזי. פגיעה בשם הטוב פוגעת בכבוד האדם, ולכן פוגעת גם בזכות היסוד כבוד האדם וחירותו.
"חוק איסור לשון הרע", החוק במדינת ישראל, מגדיר לשון הרע באופן זה - לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם' לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו' לבזות אדם בשל מוצאו או דתו.
החוק בישראל מאפשר לעיתונאי מספר הגנות בפני תביעת לשון הרע. כאשר תנאים אלה מתמלאים הדברים אינם נחשבים בגדר לשון הרע:
1)     "אמת דיברתי":  כאשר העובדות שהעיתונאי מפרסם הן אמת. עליו להוכיח כי העובדות שהוא פרסם הן אמת מוחלטת, אפילו שמדובר בהוכחה קשה. אולם, התנאי של אמת דיברתי אינו מספיק. יחד איתו חייב להתמלא התנאי הנוסף של עניין ציבורי  )עניין ציבורי:גם אם הפרסום הוא אמת, מוכרחה להיות חשיבות ציבורית בידיעה המתפרסמת).
2)      תום לב: עיתונאי רשאי לטעון שהדברים שהוא פרסם נכתבו בתום לב. טיעון זה נוגע בעיקר לדעות של עיתונאים, ולא לעובדות שהעיתון צריך להוכיח. כך רשאי עיתונאי לקטול סרט קולנוע, או להביע את עמדתו על עצלנותו של שר בממשלה. מאחר שמדובר בדעה, אין צורך בהוכחה ובאימות הדברים.

▪         חופש הביטוי לעומת פגיעה בצנעת הפרט  - חוק הגנת הפרטיות  1981 אומר: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". למרות שהחוק אינו מתייחס במפורש לאמצעי התקשורת, ברור שהשלכתו רבה בעיקר על מי שעבודתו היא פרסום. החוק נועד לאזן בין הזכות לפרטיות מצד אחד, וזכות הציבור לדעת, מצד שני. על פי החוק אסור לפגוע בפרטיות של אדם ללא הסכמתו. דוגמאות לפגיעה בפרטיות:  בילוש אחרי אדם העלול להטריד אותו. האזנה לא לפי החוק. צילום אדם במקום פרטי כלשהו, פרסום צילומו של האדם ברבים כאשר הפרסום עלול להשפיל ולבזות אותו, גם אם הצילומים במקום ציבורי, פרסום שמו של אדם, כינויו, תמונתו או שימוש בקולו למטרות רווח ללא הסכמתו.

החוק מתיר פגיעה בפרטיותו של אדם, כאשר מתמלא אחד מהתנאים הבאים:
1)     כאשר יש הסכמה לפרסום הידיעה מצדו של הנפגע.
2)     גם כאשר אין הסכמה מצד הנפגע מותר לפרסם, בתנאי שהפרסום הוא אמת, ויש בו עניין ציבורי המצדיק את הפרסום. "עניין ציבורי"הוא עניין שיש לציבור אינטרס לגיטימי לדעת עליו ותועלת בידיעתו, לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואו לשם אורחות חייו (חשוב לציבור לדעת). "עניין לציבור"  לעומת זאת, יכול להכיל כל נושא שיש בו כדי לעניין אדם, ולו גם מטעמי סקרנות ויצר הרכילות גרידא (מעניין את הציבור לדעת).
3)     פרסום בתום לב: בנוסף לתנאי של עניין ציבורי, החוק כולל את התנאי שהפרסום יהיה אמת. ואולם,  בניגוד לחוק לשון הרע, העיתונאי לא נדרש להוכיח שאכן כל מה שהתפרסם הוא אמת מוחלטת, אלא מספיק שיוכיח שפרסום זה נעשה מתוך תום לב (ללא כוונת זדון)